אני לא נוטה להאמין לכל מספר שנזרק לכדי הקלדות במקלדת ולשם יצירת כותרות בולטות אבל אין ספק שמאז ומעולם – אולי מימי היוונים הקדמונים – אנשי החינוך לא הוערכו בחומר. לעיתים הוערכו ברוח, הוערכו חברתית, קיבלו הכרה שהם חלק משרשרת האינטלקט החברתי, חלק מאנשי המדע אפילו שמקדמים את הכשרתם של עוד מוחות סקרנים ושמאפשרים למשק להתקיים ולהתקדם אבל בעשורים האחרונים לא רק ששכרם של אנשי החינוך נשחק אלא שגם התנאים והאקלים החברתי שבהם הם עובדים הפכו להיות בלתי נסבלים. היעדר תמיכה מן המערכת עצמה, היעדר שותפות עם הורים תובעניים, אלימות גואה בכל גיל ובכל מוסדות החינוך, צפיפות עצומה בכיתות, דרישות להוראה של תלמידי חינוך מיוחד בחינוך הרגיל ללא הכשרה, דרישה לקיום היבחנות ללא היכר באינסוף של מועדים ושל מקצועות… כל אלו רק במקצת ממה שאנשי ונשות החינוך צריכים להתמודד עימם היום. אין לי כמובן פתרונות זולת זה שיש להכיר בכך שאנו במשבר שלא היה כדוגמתו. במחלה ממאירה. והדבר הראשון הינו להודות בקיומה של המחלה ואז להקים וועדה אל מפלגתית שתגבש תוכנית אסטרטגית ארוכת שנים להצלת מערכת החינוך. לא רק לשנה שנתיים של מנכ"ל משרד ו/או של שר חינוך שרוצה הצלחה ברגע – אלא תוכנית אסטרטגית של עשרות שנים קדימה שיכולה, לפחות להתיימר, לזהות מגמות חברתיות וטכנולוגיות ולנסות להבין כיצד מכינים את הילדים לעולם המתקרב.
