הרצון להיות חלק מעולם ההייטק הוא דבר שלא רק מפעפע בקרב אנשי חינוך ובכלל. מדובר על בועה שהתקשורת, החברה ואפילו הפוליטיקאים לאורך שנים מיתגו כ'נבחרת הזהב' של עובדי ישראל. מי שעובד הייטק הוא ב'קטר של המשק' הוא אדם בעל כישורים, בעל משכורות דמיוניות ובוודאי שאיכות חייו היא מעל ומעבר לממוצע. אולי כך, וגם אני לא מאמין, הדברים היו לפני כ-20 שנים ואף יותר. בהייטק, כמו בכל תחום ופרופסיה, ישנה שכבה של טאלנטים. שכבה דקה ביותר של אנשים מוכשרים, מבריקים אשר הם אותם 'חמאה' שמרוחה על הלחם. הרוב המוחלט עובדים בתפקידים מאוד תובעניים, בהיקפי שעות אדירים, בעבודות לעיתים סיזיפיות ואפילו במשכורות שכם נחלק אותן לשעות עבודתם לא מצדיקות היקפים והשקעה שכזו. מספיק להכיר, להסתובב הלכה למעשה במשרדי חברות שונות וניתן לראות את מה שרואים בכל מקום. רוב מוחלט של אנשים שעובדים בתפקידי אופראציה, תמיכה, תפעול, שותפות ומנהל. מעט מאוד שמובילים, יוזמים, מוחזקים בחוזים שמנים ובעלי ערך כזה שבאמת החברה משקיעה בהם מעל ומעבר. זו המציאות. עולם של דמיונות וסטריאוטיפים.