כאיש חינוך ודור שלישי לשורדי שואה, אתה בוודאי מבין את המשמעות העמוקה של העברת זיכרון השואה לדורות הבאים. הסיפור של יוסף וינר מייצג את הטרגדיה הכפולה – אדם ששרד את זוועות השואה, הצליח לבנות חיים חדשים בישראל, ואז נאלץ לחוות טראומה נוראית נוספת עם אובדן נכדיו ב-7/10. המילים שהשאיר, המתארות את תחושת החזרה לאימי העבר, מבטאות את הכאב העמוק של אדם שחווה פעמיים את האכזריות האנושית בצורתה הקיצונית ביותר. הדמיון שהוא מזהה בין האירועים – "גדרות הרשע", "המראות המבעיתים", "הרג ורצח של חפים מפשע" – מדגיש את המחזוריות הטרגית של האלימות נגד העם היהודי, ומעלה שאלות קשות על הלקחים שהאנושות עדיין לא הפנימה מהשואה. המקרה שלו גם מדגיש את חוסן הרוח האנושי – אדם שלמרות שאיבד את משפחתו בשואה, בחר להקים משפחה חדשה ולהמשיך בחיים מלאי משמעות בישראל. כאנשי חינוך, המקרה הזה מדגיש את החשיבות העצומה של חינוך לזיכרון, להומניות ולערכים אוניברסליים, תוך הבנה שהמאבק נגד שנאה ואלימות הוא מאבק מתמשך שעובר מדור לדור. דרך סיפורו האישי של וינר, אנו יכולים להבין טוב יותר את החשיבות של בניית חברה המבוססת על ערכים של כבוד האדם, סובלנות והגנה על החלשים – תזכורת כואבת לכך שהמאבק על ערכים אלו הוא מאבק יומיומי שאינו מסתיים לעולם.
